בלוג מבינה

לפני כעשור יצאה יעל מן שחר למסע מחקרי, מונעת על ידי השערה מסקרנת: האם ייתכן שלדג זהב יש יותר קשב מהאדם הממוצע בעידן הדיגיטלי?
התשובה שגילתה הפתיעה אותה לחלוטין.

בכל הרצאה שהיא מעבירה, היא שואלת את הקהל האם נדמה להם שבני אדם היום פחות קשובים מבעבר – והתשובה תמיד חד־משמעית: כן.
אלא שהמחקר שלה חשף מציאות שונה לגמרי.

לא רק שהקשב האנושי לא פחת – להיפך, אנחנו מפנים כיום יותר קשב לתוכן מאי פעם בהיסטוריה. מפתיע, נכון?
אז מדוע התחושה הרווחת הפוכה? כאן נכנסים לתמונה מה שיעל מכנה "הורמוני ההקשבה" – המנגנונים הביולוגיים שמשפיעים על היכולת שלנו להקשיב ולהיות נוכחים.

היא מתארת את זה כמו מטבח מלא סירים רותחים: אם בעבר נדרשנו להשגיח על שניים-שלושה סירים, הרי שהיום כולנו מנסים להתמודד עם אינספור סירים, שכולם דורשים את תשומת הלב שלנו.

אבל הממצא שהדהים את יעל במיוחד היה עוצמתו של סיפור טוב.
כאשר סיפור בנוי באופן שתואם את אופן הפעולה של המוח האנושי – משהו קסום קורה. ההסחות נעלמות, הטלפון שותק, והעולם מסביב מתכנס לרגע של נוכחות מלאה.

מתוך ההבנה הזו נולד מודל 4141 שפיתחה – מודל חדשני שמבוסס על ביולוגיה של רגש, ומאפשר לא רק לספר סיפור, אלא ליצור חיבור עמוק ואמיתי.

כי השאלה האמיתית אינה האם יש לנו פחות קשב – אלא איך ניתן להשתמש בהבנה של המוח כדי לברוא רגעים של קשר משמעותי בעולם רווי בהסחות.
ולאחר עשר שנות מחקר, יעל אומרת בביטחון:
אנחנו לא דגי זהב. אנחנו הרבה יותר מזה.